מדוע שופטים טועים?


מחקרים אמפיריים רבים מצביעים בברור על כשלי השיפוט והשפיטה לאור מוגבלות האינטואיציה האנושית ומועדותם של שופטים לשגיאות ולהטיות חשיבתיות.[1] המדובר בכשלים חשיבתיים בדרכי עיבוד אינפורמציה מראיות נתונות.[2]

מחקרים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מעמידים בסימני שאלה גדולים את מהימנותן של ההנחות האינטואיטיביות-אנושיות בדבר מהימנותם של עדי ראיה מזהים, בדבר מבנה ארגון ושימור הזיכרון[3], ובדבר פוריותן של תהליכי ההתרשמות מהתנהגות העד על דוכן העדים.

עוד עולה ממחקרים כי האדם אינו מחליט בהתייחס לכל האינפורמציה הקיימת לגבי “מצבי הדברים בעולם", אלא בהתייחס לתמונת עולם מוגבלת, פנימית וסובייקטיבית, או תלויית קשר תרבותי-קהילתי מוגדר.[4]

באשר להכרעת השופטים, הציג ג’רום פרנק[5] עמדה ספקנית וקודרת למדי לגבי השיפוט האנושי, תהליכי קבלת החלטות ואופי ההיסק מראיות.

טענתו המרכזית של פרנק הייתה כי “קביעת" עובדות היא לפחות בחלקה מלאכה יצירתית ולא רק טכניקה של חשיפת הקיים. פרנק טען שהעובדות עליהם יכולים להעיד עדים והעובדות אותן קובע ביה"מ מתוך עיון בראיות הן פעמים רבות השערות תיאורטיות שאינן ניתנות, בעקרון, לפירוק לעובדות אטומיות. כך למשל, עדות אודות מערכת היחסים המעורערת שבין בני הזוג. כמה צעקות, מכות והשמצות דרושות, יחסית לחיוכים ונשיקות? [6]

טענה נוספת של פרנק היא כי בניגוד להשקפה המשפטית הרווחת העובדות מוסקות לא רק בשלב הכרעת הדין, אלא כבר מתחילת המשפט בעזרת החוש (Hunch) של השופט.

במהלך המשפט עשוי השופט (אם אינו דוגמטי מדי) לשנות את ההיפותזות שלו לגבי התרחיש העובדתי כדי ליישב, פחות או יותר, את ההיפותזות עם הראיות, אולם גם שינוי זה ותוכנו נעשה פעמים רבות בעזרת החוש או האינטואיציה האישית.[7]

מערכת הגורמים המשפיעים על “חושו" של השופט, לפי פרנק, הם שיקולים הנובעים מעצם קיומם של מערכת משפט ומוסד שיפוטי ומעצם העובדה שמדובר בשיפוט והכרעה בגורלם של בני אדם. ולצידם גורמים שהם יותר אישיים וסובייקטיביים כגון:  סלידתו של שופט מסויים מבעלי זקנים, מנמוכי קומה, נטייתו לנשים נאות וכיוצא באלה או נטיות לב לגבי התנהגות של בני אדם- הסלידה מביטחונם המופרז של עדים, סימפטיה להססנותו של הנאשם, נטיות המשותפות לכלל בני האדם: יצרי נקמה, שנאה, עלבון, הטיות קוגניטיביות שונות כמו נטייה לראות ברצוי- מצוי, ובהשקפות והאמונות הרווחות בקהילה השיפוטית או בציבור שהשופט חש קירבה תרבותית או אידיאולוגית עימו כ"אמת" או לפחות כדעות “מבוססות" וכיוצא באלה.[8]

הערה נוספת של פרנק היא כי השופטים עצמם הם עדים במהלך המשפט. הם מתרשמים מן העדים שלפניהם ומה"אירועים" או “הטקסים" שבמהלך המשפט. קליטתם את ההתרחשויות, ככל עד, היא סלקטיבית, זיכרונם את אותן התרחשויות והדיווחים שהם נותנים עליהן בינם לבין עצמם אף הם סלקטיביים.[9]

פרנק הדגיש גם כי קיים פער, עמוק מאד לעיתים, בין ההנמקה הפורמלית של ביהמ"ש המובאת בהחלטה לקבל פרופוזיציה מסויימת, לנימוקים המעשיים שהובילו לקבלת אותה פרופוזיציה. פער זה אינו נובע, בדרך כלל, ממזימה מתוכננת של השופטים להעלים או להסוות את הנימוקים האמיתיים להחלטותיהם, אלא נובע בעיקר מחינוך משפטי לפורמליות מחשבתית, המוליך לעיתים לכך שביקורתם העצמית של השופטים לקויה.[10]

הפרשנות ע"פ גדמר[11]:

הפרשנות היא רכיב מרכזי, תמידי, בקיומם של בני האדם כיצירים אנושיים. בני האדם מבינים את העולם בדרך של פרשנותו היינו מתן משמעות לכל דבר שאנו רואים או חווים.[12] במילים אחרות, כל אחד הוא פרשן לגבי כל דבר שהוא חווה. התהליך של היווצרות המשמעות אינו מתקיים בדרך של קליטת מושא הפרשנות כמות שהוא, כביכול בדרך של “צילומו" בתודעת הפרשן. המשמעות אינה מצויה במושא הפרשנות, כשהיא

ממתינה, כביכול, “לחשיפתה" או “לגילויה" ע"י הפרשן. אלא, יצירת המשמעות היא התרחשות, תהליך. היא נעשית בדרך של השלכת קטגוריות החשיבה, קרי: ההנחות המוקדמות והקונספציות המצויות בתודעת הפרשן, על מושא הפרשנות, וקליטת מושא הפרשנות, באמצעותן, בתודעת הפרשן.[13]

“אדם המנסה להבין טקסט הוא תמיד אדם משליך" וכן “אלה המבינים טקסט, שלא לדבר על אלא המבינים חוק… משליכים עצמם במאמציהם להבין ולהשיג משמעות"[14]

תהליך הפרשנות אינו מתקיים תוך שהפרשן ממוקם בעמדה של פתיחות מוחלטת ואי משוא פנים כלפי המסר הגלום באובייקט הפרשנות. תודעתו הרוויה של הפרשן ממלאה תמיד תפקיד חשוב בתהליך הפרשנות.[15]

לפיכך, כל פרשן בבואו לפרש את האובייקט שמולו מוגבל ביכולתו לקלוט רק חלק מהתכונות והמאפיינים של מושא הפרשנות, בהתאם למצב תודעתו, המאפשר לו לקלוט רק את המשמעויות היכולות להביא עצמן לביטוי בגדרם של חומרי התודעה הכלולים בו.

פירוש הדבר, שתהליך הפרשנות אינו חד סיטרי, בו מושא הפרשנות, שהוא בעל משמעות קבועה משל עצמו, “רושם" עצמו, כביכול, כמות שהוא בתודעת הפרשן. אלא זהו יחס דו כיווני המתקיים בין הפרשן לבין מושא הפרשנות, שרק בסיומו נוצרת בתודעת הפרשן המשמעות של מושא הפרשנות[16].

בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בכתבי ח"נ ביאליק[17]: " ‘אמנם אני מדבר ומדבר’, אומר מרקו, ‘אבל מי שמאזין לי קולט אך ורק את המילים אשר להן הוא עצמו מצפה… לא הקול הוא הקובע את תוכן הסיפור, כי אם האוזן השומעת’ "

[1]     ד’ מנשה, “שיקול דעת עובדתי, חופש הוכחה ותיזות בדבר מקצועיות השפיטה" הפרקליט מג 83, 103: “שכילתם המעשית  של בני אדם רוויה בהטיות חשיבתיות (Bias), בקיצורי דרך מנטליים (Heuristics) ובסטריאוטיפים של מין, מוצא, גזע, מעמד וכיוצא באלה המשמשים כדי להעריך את התנהגות הזולת וכדי לארגן ולבנות את העולם החברתי"
[2]               ד’ לביא “המגשר – התפקיד והמפתח להצלחת הגישור" (בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט(2003) בע"מ) תשס"ו 51
[3]     ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 104 ובהערה 94 שם נאמר: “בניגוד לסברה הרווחת הזיכרון האנושי אינו פועל כמצלמה המשמרת כל פרט ומסוגלת להפיק אח"כ תמונה מדוייקת אודות מה ש"נשמר" ו"אוחסן", המחקרים העדכניים בפסיכולוגיה מורים שתהליך ההזכרות הינו: “An active, reconstructive process in which images are constantly altered through the integration of new experiences and interpretations"
[4]               ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 105
[5]               המלומד ג’רום פרנק הינו מאנשי הריאליזם המשפטי. חיבוריו העיקריים של פרנק בהקשר זה הם:

J. Frank “The Judging Process and The Judge’s Personality" Law and the Modern Mind (New York, 1930) 100-118 (Ch. 7); J. Frank Courts On Trial-Myth and Reality In American Justice (Princeton, 1950)
[6]               ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 98.
[7]     ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 99. מנשה מציין במאמרו כי אותו חוש או אינטואיציה הוא מה שמכונה לעיתים “השכל הישר".
[8]               ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 100
[9]               ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 101
[10]             ד’ מנשה לעיל הערה 1, בעמ’ 101
[11]    המלומד הנס גיאורג גדמר (יליד 1900), בספרו המרכזי “Truth and Method" הציע תיזה לניתוח תהליך הפקת המשמעות שמבצעים בני אדם בכל רגע ורגע בחייהם בפעילותם היומיומית.
[12]             מ’ מאוטנר “גדמר והמשפט" עיוני משפט כג(2) (תש"ס) 367, 368-369.
[13]             שם, בעמ’ 371
[14]             מ’ מאוטנר לעיל הערה 11, בעמ’ 371. שם בהערה 8 מצטט מאוטנר את דבריו אלה של גדמר.
[15]             מ’ מאוטנר לעיל הערה 11, בעמ’ 371.
[16]             מ’ מאוטנר לעיל הערה 11, בעמ’ 373.
[17]             ח"נ ביאליק “כל כתבי ח"נ ביאליק" (תשט"ו) רז, ריא בעמ’ 131


מאת: עו"ד ומגשרת מאיה הדס